עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
דו שיח על האשמה
28/09/2013 14:55
TheProphet

למה אתה מעניש את עצמך?

על זה שאתה כבר לא אוהב אותה?

היא הייתה הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים, חכמה, מצחיקה, יפה, מושבניקית, צחקתם, ביליתם, לא רבתם

ואז...פשוט נגמרה לך האהבה אליה.

אולי מעולם לא אהבת אותה באמת? ואם נכון הוא הדבר, מה עשית איתה כל כך הרבה זמן?

און ואוף, כך נראתה החברות שלכם. אך בשנה האחרונה הכל היה נראה מושלם.

אפילו חשבת שתתחתן איתה יום אחד. קיווית.

אז...מה קרה? ואיך זה שהיא פתאום התבגרה וויתרה? לא נלחמה יותר על הקשר?

לימדת אותה היטב. היא תצליח בחיים.

אולי עוד יום אחד תחזרו, יש שאומרים. אולי.

אך האם אני מרגיש אשם על כך שלא אהבתי אותה?

אולי משהו בי דפוק, כי איך אפשר לא לאהוב את שכזו?

אתה צריך ללמוד לאהוב ראשית את עצמך, אחר כך לחיות עם אחר.

אם לא תשלים את מסעך בטרם תלך עם מישהי,, אתם תחיו את חייכם אחד דרך השני ולא אחד ליד השני, בשותפות.

כשחיים דרך האדם השני, מבטל אתה את עצמך.

אם כך, נשמתך הרגישה שאתה צריך לעבור מסע, שתוכל לעבור אותו רק לבדך.

אך האשמה...רודפת אותך.

אז תתנער ממנה, תתחיל יום חדש, חיים חדשים, תהיה עצמך.

יש הרבה דברים טובים בעולם, לא כולם מתאימים לך ועל חלקם תוותר כי זה לא חלק מהפאזל.

0 תגובות
האם אני עומד לצידי?
28/09/2013 01:20
TheProphet

אף פעם לא עמדת לצידי.

לא כשבאמת הייתי צריך אותך.

כסף לא קונה הכל. תתפלא. מהות החיים אינה מתחילה ואינה נגמרת בכסף.

אבל, איני מאשים אותך. אני כועס אבל...אין על מי.

על אלוהים?

אם אתה חי את חייך ולא מודע כהוא זה למה הם החיים, מה מטרתם או יותר נכון מה אינה מטרתם,

ובטוח שעם כסף מעריכים אותך, מוקירים אותך, אתה מרוויח כבוד, אהדה, אז לא!

כשהיה לך כסף, כמו עכברים ממאורותיהם נדבקו אליך ואז "הרווחת" את כל שרצית וזלזלת בקרובים לך באמת,

חלק במתכוון, חלק בכך שחשבת שכסף יכול לקנותם, את אהבתם, את נפשם.

ואז, כשנעלם הכסף, היכן כל אותם חברים שהיו לך? היכן האהדה? היכן הכבוד? היכן מה שהיה?

שהרי חומר יכול להיעלם, רוח לא. כשרוחשים למישהו אהבה, אהדה, זה לאדום שהוא ולא למה יש או אין לו בכיס.

אני סולח לך.

לצערי עולמנו נוטה להיות כזה בחלקו. אנשים שחושבים שהחומר הוא הכל.

הו, ולבל תחשבו שאני איני אוהב חומר. אני חושב שהדבר חשוב מאוד והוא מטרה מאוד גדולה בחיי...

אך! אינו המטרה של חיי. החומר הוא אמצעי. לחיות את חיי טוב יותר, להרשות לעצמי ולהולכים איתי בחיי, יותר.

וכך, מעולם לא באמת עמדת לצידי, לא עמדת מעולם על כבודך, על אישיותך, על הדברים שהגיעו לך ולמשפחתך,

נתת לכל לרמוס ואת כל האשמה הפנית כלפי הניירות החסרים.

 

אך, בהמשך חיי, מגנטתי עוד דמות לחיי.

דמות מכובדת, חכמה להפליא, שלקחה אותי תחת חסותה.

אך לאחר כשש שנים שאני מכיר את אותו אדם, אני רואה שגם הוא אינו עומד על כבודו ונותן לכל לרמוס אותו.

הוא יעשה הכל עבור האחר ואצלו הכסף לא משחק תפקיד, אך אנשים צריכים לדעת מי הם בכדי לעמוד עבור עצמם,

לא למכור את כבודם בכל מחיר ובעבור כל הישג.

וכך, לא הבנתי למה לא עמד לצידי אלא, "החליק" את הדברים כשהואשמתי בפניו, במקום לעמוד ולהיות שם עבורי.

גם הוא, לא יודע מי הוא.

 

רמי דרג, מנהלים בכירים, בכל המקצועות והזנים, אינם יודעים מי הם.

נלחמים על מה שטוב למערכת אך לא על מה שטוב עבורם.

ויתרו על עצמם בשביל הכלל.

 

מי יתן, ונדע לעמוד על שלנו, נדע מי אנחנו ונחליט אנו בכל יום לחיות כמו שאנו בוחרים לחיות.

 

 

 

0 תגובות
הציד של חייך
27/09/2013 03:07
TheProphet

הדם זורם, האדרנלין מפמפם, הדופק עולה, הורידים מתנפחים.

אתה יודע ששם אתה רוצה להיות, זה מה שאתה רוצה להשיג.

זו – המטרה.

אתה יוצא לציד, הציד של חייך. אין אפשרות להביט אחור ולפקפק, אחרת תפספס את הרכבת.

אנשים קוראים לך לרדת בכל התחנות ואומרים שנסעת מהר מדי, רחוק מדי ואתה...בשלך.

אתה לא יודע מה היעד, אבל יודע ששם אתה צריך להיות. חייב להיות.

היית מת תקופה, דרכת במקום. אבל כל זה, נגמר, היה, זה חלק ממך אבל זה לא אתה.

אתה חי, יצאת לציד, הציד של חייך.

אם תחשוב על לחזור בלי הציד, נידונת לחיות את חייך ללא אוכל, ללא אוכל לנשמה

שתגווע ותמות לאט.

ואולי, יתמזל מזלך ותחלוף מהעולם בטרם עת, חסר כול, ריק, שומם.

חזרת מהתרדמת, לך, צוד, תרדוף אחר שאיפותיך, פזר את הלוט בעלטה, תן לנשמתך לחיות, לחוות, להתאכזב, לנצח ולבסוף...

3 תגובות
נכתב בערב תשעה באב השנה...
23/09/2013 02:24
TheProphet
ערב תשעה באב תשע"ג (או 2013, תלוי את מי תשאלו)
הרחובות שוממים, הרמזורים לא עובדים, הכל סגור. מעין "יום אבל לאומי".
על מה אנשים מתאבלים? צמים?
על חורבן בית המקדש? 2 בתי מקדש? האם מישהו ביקר בהם שיש לו ערך סנטימנטלי כלשהו אליהם? אולי היסטורי אבל בזה תכף ניגע.
צר לי לאכזב, אך לצערי אני מכיר שמתאבלים על מישהו שמת ולא על ה"משהו" שסוגר אותו ותוחם את ביתו החדש של המת. גם אם המצבה נעלמת באורח פלא, כנראה ש...לא נתאבל אלא על הכסף שתעלה מצבה חדשה.
וכי למה מתאבלים על אירוע היסטורי מלפני 2000 שנה? למה משקיעים אנרגיות ונותנים כח לאירוע היסטורי כזה?
למה לא מציינים את השנאת חינם בין אדם לאדם שהייתה שם? (כך אומרים). הרי הקונוטציה הראשונה שעולה זה - נחרב בית המקדש.
למה לא מתאבלים על השנאה שמפגינים החרדים כלפי החרד"קים (כלשונם) שהתגייסו כדי להגן על המדינה?
למה לא מתאבלים על תינוקות שמתים כמו חדשות לבקרים מכיוון שנשכחו ברכב?
למה אנו מנציחים היסטוריה כה רחוקה בעוד שביום השואה אנו עומדים דקה דומיה, אך לא מתבלבלים והולכים לאכול אחר כך שווארמה?
אנו צריכים להתאבל על הדברים החשובים באמת כמו ילד שמרים יד על קשיש ולא על אבנים "מקודשות" ככל שיהיו, מתקופת האבן.
אנחנו עסוקים ב"תפאורה" ולא ב"הצגה" עצמה.
ומי בחר בכלל את מנהג האבל? למה שלא ננהג מנהגי שמחה וששון? על הדברים שיש ולא על הדברים שאין?
מנהג מנגלים וערק לדוגמא, עם חברים ומשפחה, שאולי לא יכולים להרשות לעצמם בקבוק "זחלאווי" בגלל חברנו הטוב יאיר (לפיד)? מה רע במנהג הזה?
כך, בעוד 2000 שנה, יגידו היהודים הטובים שדאגנו אחד לשני, שנהגנו מנהגי אחווה ורעות.
מה לנו יש לאמר? ש 2000 שנה אנו בוכים על "חלב שנשפך"? על אבן מיני רבות שחזרה לאדמה בלי לפצות פה? על משהו שהפכנו לעיקר והוא בתורו הפך את העיקר לטפל?
נחתה עלי המוזה באמצע הלילה, אולי בכל זאת אצא לחגוג את תשעה באב עם מנגל וערק בהזדמנות...
2 תגובות
כמו העץ
22/09/2013 19:26
TheProphet

כמו עץ השדה המצמיח פירותיו, כן הצמחתי גם אני.

כשהיום יודע אני מה טובים הם פירותיי, רוצה להיות שוב, שורשים.

 

ורד אדום אני, ורד אשר צמח ומפיץ ריח.

בחנות הפרחים שוכב אני, מצאתי את שלי יועד.

אך על אף שמחתי הרבה ואדום לחיי, שמח הייתי אילו נהייתי שוב בוסרי, עד בלי דיי.

 

כזו היא האדמה, כאלה הם הכוכבים, גם בני האדם ואף אנו, הצמחים.

כשיום מבקשים ליל, וכשחורפי מבקשים קייצי, כשבוסריים מבקשים לגדול

וכשגדלים...אח, כשגדלים מבקשים הכל.

11 תגובות